אלון ירקוני - אומנות הפסיפס

פסיפס דף הבית > על פסיפס > אומנות הפסיפס

אומנות הפסיפס - דר' איריס פישוף

אמנות הפסיפס (המוזאיקה) אמנות עתיקה-יומין היא. התהוותה קשורה בצורך שנתעורר אצל בני האדם לפני כאלפיים ושש מאות שנה לרצף את בתיהם ריצוף חזק וזול. הפסיפסים הראשונים נתגלו בבתים פרטיים, ואילו ארמונות השליטים רוצפו בלוחות אבן. כבר במחצית הראשונה שלי האלף הראשון שלפני הספירה מופיע הטיפוס הקדום של הפסיפס . היו אלה חלוקי אבן, שנאספו בחופי ימים ונהרות והושקעו בתוך שכבה של עיסת-מלט. מן ההתחלה הבחינו הרצפים באפשרויות העיטוריות הגלומות בדרך ריצוף זאת והחלו יוצרים מן האבנים עיטורים גיאומטריים פשוטים. לא חלף זמן רב וברצפות של חלוקי – האבן ביוון החלו להופיע תיאורים של דמויות ועלילות מן המיתולוגיה. יוצרי התיאורים האלה גילו במהרה, כי כדי להשיג דיוק רב בפריטים אפשר להיעזר באבנים מנוסרות, שניתן לסדרן זו לצד זו בצפיפות רבה. וכך אנו מוצאים ביוון רצפות, אשר בין חלוקי הנחל שלהן משובצות גם אבנים מנוסרות, הנקראות טסרה (tesserare).
בתקופה ההלניסטית (31-333 לפני הספירה, בערך) הגיעה אמנות הפסיפס (הטסרה) לגיבוש מלא.
בעזרת אבנים צבעוניות זעירות, מונחות בצפיפות, יצרו האמנים ההלניסטים תמונות של ממש. הם הצליחו לתת בפסיפס משחקי אור וצל מסובכים, בנאמנות מפליאה לטבע. נוסף על אבני השיש והגיר הצבעוניות הוכנסה לשימוש גם זכוכית (הידועה באיטלקית כ – smalto), שהוסיפה לתמונה צבעים עזים שאינם קיימים בין צבעי האבן. פני השטח של הפסיפס מורקו והוברקו, והתוצאה הייתה קרובה מאוד לאמנות הציור. לא כל שטח הרצפה היה מעוטר בטכניקה מורכבת זו. השימוש בטכניקה זו הוגבל לספין פאנל מרכזי קטן, הנקרא אמבלמה (emblema). מסביב לו הייתה רצפת החדר מכוסה בפסיפס קישוטי, עשוי אבנים גדולות וגסות יותר.
מארצות מזרח הים התיכון הגיעה אמנות הפסיפס לרומי. על המקום הנכבד שניתן לאמנות הפסיפס בטריטוריה הרומית אפשר ללמוד מן הפסיפסים שנמצאו בפומפיי. פה ניתן למצוא עושר וגיוון רב של עבודות פסיפס , שפיארו את חווילות העיר. המעולות שביצירות שבפומפיי נוצרו בידי אמנים יוונים. את תמונת האמבלמה נהגו להכין על גבי מגש שיש בבית-המלאכה ולהעבירן מוכנות למקום המיועד להן ברצפה. על התפשטות אמנות הפסיפס ברומי יכולים אנו ללמוד מן התקנה, שלפיה חייבת הייתה מצרים לשלם את מרבית מיסיה לרומי בצורת סמאלטו, כלומר הזכוכית המשמשת ליצירת פסיפס . על יצירות המופת של הפסיפס הרומי נמנים "הפסיפס של אלכסנדר", "המנגנים", ו"דיוקן האישה" מפומפיי. אולם מרבית הפסיפסים הרומיים שנמצאו, עומדים על רמה אומנותית נמוכה יותר, למשל "כלב השמירה".
בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי-הביניים המשיכה לתפוס אומנות הפסיפס מקום חשוב בין האמנויות ובהדרגה אף באה במקום של הפיסול המונומנטאלי שהלך ונעלם. עם הופעת טיפוס הבנייה החדש, טיפוס הבאזיליקה (מבנה מלבני שרוחבו מחולק לשלושה אגפים על-ידי שני טורים עמודים), נוצרו משטחים רצופים של קיר, שנתבקש לכסותם בעיטור כל שהוא. בתקופה זו חודרת אמנות הפסיפס לבתי כנסת ולכנסיות. רצפות הפסיפס הרבות שנחשפו בארץ ישראל מראות על מקומו הבלתי מבוטל של הפסיפס באמנות היהודית בתקופת התלמוד.
בתקופה הביזאנטית הגיעה אמנות הפסיפס לתקופת פריחה חדשה. תקופת שיא מגולמת בפסיפסים המפורסמים, המקשטים את הקירות והתקרות של מבנים קדושים ברומא, ראוונה וסאלוניקי.
פסיפס של קירות ותקרות נגלה רק עם הופעת האמנות הנוצרית. אולם ייתכן מאוד, כי כבר בתקופה הקלאסית נהגו לכסות בפסיפס מבנים שלמים, מרצפה עד תקרה. קרוב לוודאי, כי הרצפות נשמרו בצורה טובה יותר בגלל היותן במצב אופקי ובגלל היותן עשויות חומר קשה יותר. אבני הטסרה, המרכיבות רצפות פסיפס , עשויות בדרך-כלל אבן קשה או שיש, בעוד שבפסיפסים על קירות ותקרות מורכבים מאבני זכוכית צבועות או מצופות עלי זהב, מקוביות חימר, צדף ובהט.
התפתחות סגנונית זאת בפסיפס משקפת את ההבדל סגנוני הכללי שבין האמנות הקלאסית לאמנות של ימי הביניים. ההבדל הסגנוני יהיה ברור יותר אם נערוך השוואה בין שני דיוקנאות המוצגים בתערוכה – דיוקן האישה מפומפיי, כדוגמה לסגנון הקלאסי, לעומת דיוקן המושל ליאו מן הפסיפס שבכנסיית דמטריוס הקדוש,
בסאלוניקי, מן המאה השביעית. בדיוקן מפומפיי יש ניסיון לתת תיאור נאמן לטבע וליצור אשליה של שלושה מימדים. כדי להשיג את העיצוב באור וצל ואת המעברים הדקים מצבע לצבע משתמש האמן באבנים זעירות, המונחות בצפיפות רבה. רצועות צרות של אבנים כאלה מתפתלות כתולעים פנימה והחוצה בעיקבות הצורות הפלאסטיות של הדמות. הדבר נראה היטב בדרך עיצוב האף והסנטר. לדוגמה, אותה רצועה כהה המקיפה את הלחי הימנית של הדמות וממשיכה ומקיפה את סנטרה. טכניקה זו של פסיפס ידועה בשם opus vermiculatum (תולעת = vermiculus). בטכניקה זו אין מתחשבים באבן כאבן, כי אם כצבע מעצב. ואכן, התוצאה נראית כציור במכחול. בשיטה זו מאבדת האבן את התכונות הטבעיות האופייניות לה.
דוגמאות נוספות לטכניקה זו נמצא בתערוכה בפסיפס של אלכסנדר ובסצינת המנגנים מפומפיי. בדיוקן המושל מן המאה השביעית, לעומת זאת, שבורים פני השטח לכמות ניכרת של אבנים, בודדות המופרדות בצבען. כאן כל אבן בודדת, שהאמן הקלאסי ניסה לטשטש, מודגשת במתכוון. האבן אינה נעלמת מתוך ניסיון לחקות צורה פלאסטית, כי אם שומרת על תכונותיה וזוהרת בצבעה ובאור שהיא מחזירה. כדי להשיג אפקט זה השתמשו אמני ימי-הביניים, קודם כל, באבנים גדולות יותר (כ-1-2 סמ"ר). נוסף לכך אן האבנים הגדולות מסודרות בצפיפות כמו האבנים בפסיפס הרומי – יש ביניהן רווחים ניכרים, המבליטים כל אבן ואבן. האבנים מונחות בצורה אלכסונית, כך שכל אבן מחזירה את האור בזווית שונה. פני השטח בטכניקה זו אינם חלקים. האבנים בפסיפסים המוקדמים של ימי-הביניים דומות, לעתים קרובות, לאבנים יקרות ששובצו בתמונה. מן הראוי להזכיר, כי בתקופה זו החלו להגיע אבני חן מהמזרח למערב והוכנסו לשימוש בקישוט חפצי קודש.
אמנות הפסיפס של ימי-הביניים מתרחקת, אם כן, מאמנות הציור והופכת לצורת אמנות עצמאית, המבוססת על אופי החומר ממנו היא עשויה. הצייר יכול, כידוע, לערבב צבעים כדי להשיג מעברים דקים מגוון לגוון.
אמן הפסיפס אינו יכול להשיג חצאי גוונים כאלה ולכן הוא נאלץ לשים שני צבעים זה לצד זה. הצבעים מתמזגים בעינו של הצופה לצבע, שהאמן רוצה לתת. עניין זה משווה לפסיפס אופי אימפרסיוניסטי.
בטיפוס הפסיפס של ימי-הביניים, התיאור התלת-מימדי, המבוסס על בליטות ושקעים, מפנה את מקומו לתיאור שטוח המורכב ממישורים ומקווים. הדמויות חדלות להיות בעלות גוף בעל נפח ומשקל ונהפכות לדמויות רוחניות מאוד, חסרות כל חומר מוצק. המעבר מן הסגנון הקלאסי לסגנון של ימי-הביניים הוא, אם כן, מעבר מצורות נאטוראליסטיות לטיפוסים מופשטים. תווי הפנים האישיים נעלמים ומפנים את מקומם לתווי פנים סטיריאוטיפיים אחידים, המתאימים לתפיסה הסמלית של האמנות הדתית. מן הראוי לזכור, כי הפסיפסים של ימי-הביניים נועדו לכך שנתבונן בהם באור מיוחד החודר מהחלונות ומוקרן מהמנורות והנרות שבבניין.
אמנות הפסיפס הייתה בשימוש נרחב עד המאה-עשרה, כאשר במקומה באו הפרסקו וצורות אחרות של ציור, שביצועם זול יותר והמחמיאים יותר לסגנון הריאליסטי.
במאה העשרים עוררה אמנות הפסיפס התעניינות מחודשת, וזאת, בעיקר, בגלל יסודות הסגנון וההפשטה הגלומים בה. עניין מחודש זה הביא להחייאת הפסיפס כאמנות דקוראטיבית. מספר אמנים מודרניים, וביניהם שאגאל, משתמשים שוב בטכניקה קדומה זו.
מבחינה טכנית קיימות שתי שיטות עיקריות להכנת פסיפס : באחת, מניחים את האבנים ישר על פני השטח שרוצים לעטר, מכסים שטח קטן בעיסת מלט ותוקעים לתוכה את האבנים בסדר הרצוי. לאחר שמשלימים הכנת הקטע המסוים, מורחים קטע נוסף בעיסת המלט וממשיכים בתקיעת האבנים. הטכניקה האחרת מבוססת על הכנת הפסיפס או חלקים ממנו בנפרד. מניחים את האבנים בדרך הרצויה ובצורה הפוכה על פני לוח. משהושלמה מלאכת ההנחה מכסים את האבנים בעיסת מלט, המדביקה אותן, ומקבלים ספין (פנל) פסיפס שניתן לקבעו במקום המיועד לו.

דר' איריס פישוף חזור אחורה