אלון ירקוני - רצפות פסיפס בישראל

פסיפס דף הבית > על פסיפס > רצפות פסיפס

רצפות פסיפס בישראל

בניינים ו\או מכלולים אדריכליים בהם נמצאות רצפות פסיפס צבעוניות ומעוטרות הינם בעלי תפקידים שונים; לא ניתן לראות נטייה מסוימת להעדפת רצפות פסיפס בכל בניין או מכלול מבנים כלשהו. ניתן למצוא אותן הן במבנים דתיים והן במבנים חילונים, בהם: בתים פרטים, ארמונות, בתי מרחצאות, נימפיאות, בתי כנסת, כנסיות, אולמות וחדרים במנזרים, חוות השייכות למנזרים, קפלות קבורה, בתי צבור, יקבים וגתות שמן ואפילו רחובות.
מספר רצפות הפסיפס המופיעות בתקופה הביזנטית הקדומה בפרובינציה כארץ ישראל אכן מרשים ועומד ביחס הפוך לגודלה של הארץ. כאשר משווים את שפע רצפות הפסיפס בארץ ישראל בתקופה הביזנטית הקדומה למספר רצפות הפסיפס מאותה תקופה באזורים גיאוגרפיים אחרים כגון אסיה הקטנה, יוון, צפון אפריקה, איטליה וכו', יכול הדבר להעיד על היציבות הכלכלית בארץ הקודש ועל חשיבותה של ארץ זו בתחום הדת.
הפסיפסים שנמצאו בארץ ישראל, המתוארכים החל מן תקופה ההלניסטית ולאורך התקופה הביזנטית הם כולם רצפות; ריצופי-קיר לא נתגלו באתרם המקורי.
עיטור הרצפות הינם חלק מן המורשת האמנותית של העולם היווני-רומי.
הטכניקה בה השתמשו הייתה נפוצה באימפריה הרומית והביזנטית. ניתן להבחין באימוץ מסורות אומנותיות אשר התפתחו במרכזים השייכים לתחומי ההשפעה של העולם הרומי והביזנטי, אשר עשו דרכן בהדרגה גם לארץ ישראל.
בארץ ישראל לא נתגלו עדיין פסיפסים מעוטרים העשויים מחלוקים, וכל הרצפות המוכרות נוצרו בשיטת opus tesselatum (קוביות), או בשילוב של טכניקה זו ושל opus vemiculatum. יוצאים מן הכלל הן מספר רצפות פסיפס שנוצרו בטכניקת opus sectile (חיתוך בצורות הנדסיות).
שינויים בגוונים של אבני הפסיפס הקטנות מאפשרות לאמן ליצור מקצבים שונים, להדגיש צורות או קווי מתאר וליצור אפקט תלת מימדי. על פי הידע שבידנו כיום, טכניקה זו הופיעה לראשונה בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית (המאה ה-ב' לפני סה"נ), התפשטה בהדרגה בתקופה הרומית והגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית הקדומה, בעיקר במאות ה' ו-ו' לסה"נ. שני הכיבושים הגדולים במחצית הראשונה של מאה ז' לסה"נ – הכיבוש הססאני-פרסי בשנת 614 והכיבוש הערבי בשנת 640 – הטביעו חותמם על התרבות החומרית של ארץ ישראל; טכניקת ריצופי הפסיפס נעלמה כמעט לחלוטין. ניתן להבחין בתחייה מסוימת ברצפות המרשימות שבארמונות שושלת בית אומאיה באל-מפג'אר ובאל מיניה, בפסיפסי הקיר בכיפת הסלע – רובם מתוארכים לשלהי מאה ז' (בסביבות שנת 691), חלקם מתוארכים מעט מאוחר יותר, וכאלה של מסגד אל-אקצה – בעיקר מן המאה הי"א (1035) וכמה דוגמאות מן המאה
הי"ב. כמו כן יש בידינו פסיפסי קיר העשויים ברמה טכנית ואומנותית גבוהה בכנסיית המולד בבית לחם, בחלקם מסוף מאה ז'- תחילת מאה ח' (פסיפסי הקיר הצפוני) ואחרים מתקופת הצלבנים, המאה הי"ב (פסיפסי הקיר הדרומי). לסיכום, ניתן לקבוע שמלבד אותם פרצי-התחדשות של הטכניקה והעיטור של אומנות הפסיפס, שהתרחשו מעת לעת, הלכו ודעכו עיטורי הפסיפס בארץ ישראל עם הכיבוש הערבי בשנת 640 לסה"נ.
קטעי הפסיפס הצבעוניים שנמצאו בתל אנפה וכן הפסיפס הצבעוני עם דמותם של הדיוניסוס (?) עם העיטורים הגיאומטריים והצמחיים, שנתגלה בתל דור מהתקופה ההלניסטית (יש להניח בוודאות שהיה זה במאה ב' לפני סה"נ), מוכיחים מעבר לכל צל של ספק שתפוצתה של טכניקה זו באגן הים התיכון כללה גם את ארץ ישראל. ריצוף פסיפס נוסף, מסוף התקופה ההלניסטית (קרוב לוודאי מראשית מאה א' לפני סה"נ), עיטר את אחד מחדרי ארמון החשמונאים ביריחו.
שלושת הריצופים הצבעוניים האלה מן התקופה ההלניסטית נבדלים זה מזה בכך שבפסיפס שביריחו מתוארים מוטיבים הנדסיים פשוטים, בעוד שבתל אנפה ובדור מופיעים גם מוטיבים צמחיים, בעלי חיים ואף דמויות אנושיות.
הממצאים שבידינו מצביעים על כך שאמנות זו לא הייתה נפוצה מאוד בארץ ישראל של התקופה ההלניסטית, אולם ההוכחות מועטות מכדי לאושש התרשמות זו או לתמוך במסקנה חד משמעית כלשהי.
ריצופי הפסיפס מן התקופה ההרודיאנית, כגון אלה במצדה, ירושלים (הרובע היהודי) יריחו והרודיון מעוטרים בחלקם על פי המסורת הצבעונית ההלניסטית, ובחלקם בסגנון המאופק, השחור-לבן, של הפסיפסים הרומיים, שהיו מקובלים בסוף ימי הרפובליקה ובראשית ימי האימפריה.
הפסיפסים הצבעוניים של התקופה ההרודיאנית חושפים השפעה הלניסטית בקומפוזיציה שלהם, המורכבת ממסגרת רחבה ועשירת העיטורים, המקיפה אמבלמה מרכזית. הדגמים ההנדסיים והדגמים הצמחיים של הרצפות ההרודיאנית חסרים את ההדרגתיות המעודנת והרושם התלת מימדי המצויים בפסיפסים ההלניסטיים. כמו כן, בכמה מן הפסיפסים ההרודיאניים נראה רפרטואר עיצובי הדומה לזה שנתגלה בציור הקיר מחוץ לארץ ישראל. למשל, דגם ה meander מופיע בציורי קיר בפומפיי, כשולים צרים בראש פאנל. דמיונם של הדגמים לאלה שהיו מקובלים ברפרטואר התקופה באתרים מחוץ לארץ ישראל מצביעים על כך שאמן הפסיפס נעזר בספרי דגמים.
באף אחד מן הפסיפסים ההרודיאניים אין מוטיבים פיגוראטיביים. אין ספק שתופעה זו נובעת מרוח הדת היהודית ששלטה באותה עת ונחישותה לא להפר את הדיבר השני בספר שמות (פרק כ', ד') "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". נראה שצו זה כובד על ידי השליטים ההרודיאניים למרות שלא היו יהודים, על מנת שלא לעורר את חמתם של מנהיגי הכוח והמוני העם. דבר זה ניכר לא רק בפסיפסים מן התקופה, אלא גם בטביעת מטבעות, בהם נמנעו מלהציג דיוקנים מלכותיים או מוטיבים פיגורטיביים אחרים. (יוצאים מן הכלל הם אגריפס ה I והאגריפס ה II שטבעו מטבעות הנושאות את דיוקניהם).
פסיפסים שנתגלו באתרים רומיים (המאה ה ג' לסה"נ) כגון תל אפק ושכם מרחיבים את מכלול הנושאים, במיוחד במחזות מיתולוגיים. פסיפס נוסף המהווה חוליה כרונולוגית מקשרת בין אלה של התקופה הדרומית לבין אלה מן המאה ה-ד' או ראשית התקופה הביזנטית הקדומה, הוא רצפת הפסיפס בבית המרחץ שנתגלה ברמת רחל, שליד ירושלים.
האם ניתן ליחס קוים ייחודיים כלשהם לרצפות הפסיפס מן התקופה הביזנטית הקדומה בארץ ישראל, או שמא אין הם משמשים אלא דוגמה לאומנות מקומית פרובינציאלית המנסה להעתיק אמנות אימפריאלית?
ריצופי פסיפס הגיעו לממדים גדולים ונרחבים בארץ ישראל לאחר עלית השלטון הביזנטי. מאידך, אמנות ביזנטית בכלל, וזו של ארץ ישראל בפרט, שמרה על הערכים והיסודות הבסיסיים של המורשת היוונית – רומית, שבתורה שימשה נקודת מוצא להתפתחויות שונות נוספות. כך ניתן לראות כיצד המגמה המזרחית מתמודדת עם המסורת הקלאסית, והתוצאה היא מאבק בין ניגודים אסתטיים. מגמות אלה מובילות בסופו של דבר לאינטגרציה מסוימת, לסינתזה חדשה היוצרת מאבק בין ניגודיים אסתטיים. מגמות אלה מובילות בסופו של דבר לאינטגרציה מסוימת, לסינתזה חדשה היוצרת את תמצית האמנות הביזנטית. רצפות הפסיפס מן המאה הד' לסה"נ מצטיינות בכל הפרטים הטכניים והדקורטיביים המאפיינים פסיפסים מן המאה ה-ה' וה-ו' לסה"נ אך לעיתים קשה לקבוע את תאריכם המדויק.
אם עד המאה ה-ג' לסה"נ ועד בכלל היו ריצופי הפסיפס של העולם הרומי אשלייתיים באופיים, במיוחד באשר לציור האמבלמה, הרי שבמהלך המאות ה-ד' ו-ה' הובילה התפתחות המדגישה את הדו-מימדיות ברצפות הפסיפס והוזנחה אשליית העומק או המימד השלישי.
המגמה הבולטת ביותר בתהליך זה היא שכיחותם של ערכים מופשטים בעיטור, במקום דגמים מורכבים היוצרים קומפוזיציה בעלת מרחב ועומק.
תופעה זו מסבירה את הפופולאריות של הדגמים ההנדסיים המכסים את הרצפה כולה. עיטור הנדסי הינו עתה יסוד יציב נפוץ מאוד השולט בפסיפסי רצפה והוא יישאר, כמעט ללא שינוי, עד סוף התקופה הביזנטית הקדומה.
אמנים נטו להשתמש בדגמים הנדסיים או בדגמים צמחיים המדגישים את הסדירות והממשות הבסיסית של הרצפה, בהפכם אותה למשטח מוצק.
בפאנלים שעוצבו בצורה זו נראות דמויות אנושיות, בעלי חיים, ציפורים, מוטיבים צמחיים, דגמים הנדסיים או דגמי דוממים, המקלים על המונוטוניות של העיצוב ומעניקים קצב וזרימה, חיוניות ועושר של קישוטים, ומידה מסויימת של עומק. האופי ההנדסי של הקומפוזיציה הוא זה המכתיב את יחסו של האמן לכל ייצוג פיגורטיבי; זה מאפשר להדגיש את עליונות הדגם הכללי על המוטיב הפיגורטיבי. בין הסיבות העיקריות להתפתחות סגנונית זו ניתן למנות את קריסתה של המסורת האמנותית של התקופה ההלניסטית וכניעתה בפני התפיסות המזרחיות שהתפשטו במהלך התקופה הביזנטית. הפאנלים או המדליונים העגולים המשמשים מסגרת הנדסית לציור שבמרכז קטנים מכדי להתיר או לבצע קומפוזיציה חופשית. במקרה של מחזות צייד או מרדף, או כל מחזה הכולל שתי דמויות, חולק התיאור בדרך כלל לשני חלקים שאינם קשורים זה לזה, כשכל דמות מופיעה באחד מן המדליונים או הפאנלים הסמוכים. לפיכך, אנו רואים שתיאורים המופיעים מן המאה ה-ד' ואילך מורכבים מדמויות אינדיבידואלית בודדות, ואין להן כל בסיס, קו או רקע. התוצאה מבידוד זה של הדמויות, שכל אחת מהן מתוארת בתוך אזור במדליון או בפאנל שהוגדר מראש, הינה אובדן הפרופורציות היחסיות של הדמויות.
יתירה מזאת, היא אינה מאפשרת תיאור של קבוצות אנשים. אם כי לעיתים אנו נתקלים בניסיונות להעניק מימד שלישי לדמויות, הרי שהרושם הכללי הוא של דמויות שטוחות וללא תנועה המרחפות בחלל. תופעה זו ניתן למצוא גם ברצפות בהן ניסו ליצור קומפוזיציה חופשית. תופעה של קומפוזיציה חופשית, בעלת דמויות שטוחות, דו מימדיות, ללא קווי בסיס או רקע, אלא הנראות כמרחפות בחלל, ניתן למצוא הן בישראל והן מחוצה לה החל מאותה תקופה ואילך.
עדויות ארכיאולוגיות מאשרות שרצפות פסיפס מן התקופה הביזנטית הקדומה (המאה ה-ד' לסה"נ ואילך) עולות כמספרן במידה ניכרת על אלה מן התקופה ההלניסטית והרומית.
אם כי רצפות אלה מופיעות בסוגי בניינים רבים, הרי שמספר הרצפות שנמצאו בבתי כנסת ובכנסיות הוא מרשים. מזה זמן רב הכירו בעובדה שקיים דמיון רב בין עיטורי פסיפס בבתי כנסת לאלה שבכנסיות . הנושאים, צורות הקומפוזיציה של המוטיבים (בין אם הם פיגורטיביים, צמחיים או הנדסיים) מופיעים הן בבתי כנסת והן בכנסיות. נראה שאמנים יהודים לא נבדלו מבני תקופתם שאינם יהודים בעניינים של עיטורים פשוטים ומורכבים, או בקישוטים הפיגורטיביים אותם ניתן לפגוש שוב ושוב ברצפות פסיפס. ניתן לראות בכך רמז לשיתוף פעולה אמנותי ולהדדיות באינטראקציה האמנותית, בין המודע ובין שלא במודע. סביר להניח, שבמקרים רבים אמנים מאותו בית מלאכה עבדו הן עבור פטרונים יהודים והן עבור פטרונים נוצרים. האמצעי האמנותי העיקרי בבתי כנסת, המתוארך לתקופה שבין אמצע המאה ה-ד' למאה ה-ז' לסה"נ, היה רצפת הפסיפס הצבעונית.
למרבה הצער רק מקורות יהודיים ספורים מתקופת המשנה והתלמוד מזכירים את האמנויות הפלסטיות. פסיפסים של בתי כנסת, התופסים מקום מיוחד באמנות התקופה, עשירים בדגמים הנדסיים, דגמים צמחיים ודגמים פיגורטיביים, ויוצרים "שטיח אבן".
ניתן להבחין בסדרה של נושאים המבוססת על תיאורים איקונוגרפיים, כגון מחזות מקראיים, גלגל המזלות, ארון הקודש, מנורת שבעת קנים ועוד.
מוטיב פגאני מובהק המופיע על רצפות פסיפס הוא גלגל המזלות, עם הליוס (אל השמש) במרכז והאנשות של ארבע עונות השנה בפינות. מעניין לציין שגלגל המזלות לא נתגלה בכנסיות או במבנים נוצריים בארץ ישראל של התקופה הביזנטית הקדומה, ולעת עתה יש לראות בו דבר ייחודי לבתי כנסת. מעל ומעבר לאופי הייחודי של המוטיבים היהודיים – ארון הקודש המנורה, השופר, המחתה, הלולב והאתרוג.
המופיעים לעתים על רצפות פסיפס – שואבת אמנות הפסיפסים העתיקה של בתי הכנסת את השראתה ממקורות עיטוריים, איקונוגרפיים וסגנוניים של העולם היווני-רומי, ומן המזרח. במאה הד' לסה"נ נצפה גל שיטתי של בניית כנסיות בארץ ישראל; צורת הקישוט הנפוצה ביותר הייתה רצפות פסיפס. ניתן למצוא רצפות כאלה בכל סוגי המבנים הכנסייתיים – בזיליקות, קפלות וכד' – ללא קשר לזמן ולמקום, והן מופיעות בארץ במשך התקופה הביזנטית הקדומה. רצפות פסיפס שנתגלו במבנים ובמכלולים נוצריים בכלל, ובכנסיות בפרט, דומות בעיטורים שלהן לפסיפסים של בתי כנסת.
פסיפסי הכנסיות, כמו אלה של בתי הכנסת, עשירים במוטיבים הנדסיים, צמחיים ופיגורטיביים. אולם בניגוד לפסיפסים של בתי הכנסת, לא ניתן להבחין בנושאים משותפים המאחדים תמאטית את פסיפסי הכנסיות ומהכלולים הנוצריים. אין הם ממוקמים במקום מסוים כלשהו וניתן למצאם בכל מקום על גבי הרצפה.
לסיכום, אמנות הפסיפס של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית הקדומה היוותה חלק אינטגראלי מן הנטיות שרווחו עת באגן המזרחי של הים התיכון, והיא משקפת תנודות ביצירתיות, באיכות וברמת ביצוע.
פרופסור אשר עובדיה חזור אחורה